• יו"ר: פרופ' יורם נבו
  • מזכירת האיגוד: ד"ר איילת הלוי
  • גזבר האיגוד: פרופ' אלי שחר
  • חבר ועד: ד"ר עדי ארן
  • חברת ועד: ד"ר אנדראה ניסנקורן
  • חברת ועד: פרופ' אביבה פתאל
מגזין

פרופיל רפואי: ד"ר אסתר גנלין-כהן, מנהלת המרפאה למחלות נוירואימונולוגיות ב"שניידר"

בתו של אחרוני המקובלים, נוירולוגית ילדים, חוקרת ומומחית לטרשת נפוצה המחזיקה בשלושה תארים אקדמיים, מאמינה: "להיות רופא זה הרבה מעבר לאבחון המחלה, מתן התרופה או קידום אקדמאי. רופא הוא בראש ובראשונה מדריך, מכוון"

ד"ר אסתר גנלין-כהן, מנהלת המרפאה למחלות נוירואימונולוגיות ב"שניידר"

"אבי ז"ל, הרב חיים כהן, שכונה 'החלבן', היה מאחרוני המקובלים ונחשב לצדיק נסתר", מספרת ד"ר אסתר גנלין-כהן. "היה אדם עניו וצנוע בהליכותיו ובפשטותו ושילב עבודה ותורה: לצד עבודה במחלבה משפחתית הוא מצא זמן לכתיבת ספרים, יעץ בקבלה מעשית לכל שואל ללא תמורה כספית ותמך בנזקקים. במסגרת עזרתו לאנשים יעץ לא פעם גם בעניינים רפואיים שהביאו לפתחו, בדרכו שלו, בהתבסס על ידיעותיו בכתובים ובראיית הנסתר. אני זוכרת כי בצעירותי היה לי קשה לקבל דרך זו. ככל שהעמקתי במדע וברפואה, כך זלזלתי בדרך שאיננה מוכחת בכלים המדעיים. לא חסכתי את הביקורת וההסתייגות מכך.

"עם השנים למדתי להבין כי רב הנסתר על הנגלה. כי אין אמת אחת נכונה. כי גם הרפואה לא נותנת פתרונות לכל המצבים וגם הרופאים לא תמיד מבינים, למרות הידע הרב. מנגד נוכחתי לדעת כי לאמונה יש כוח ריפוי אדיר, כי יש יותר מדרך אחת נכונה לרפא. כי האדם בראש ובראשונה אחראי על מצבו וכי גזילת השליטה ממנו והעברתה הבלעדית לרופא חוטאת לתהליך הריפוי.

"הבנתי כי הרפואה עוסקת בתסמינים ואבחנת מחלות וכי ההתייחסות לאדם על כל היבטיו הייחודיים לרבות נפשו נבלעת בנבכי מחקרים סטטיסטים, בהגדרות של תסמינים טיפוסיים או לא טיפוסיים ובפרסום תיאורי מקרה. ככל שההתמקצעות מצטמצמת לתחום ייחודי כך פוחתת ההסתכלות ההוליסטית. להסתכלות הוליסטית יש הרבה היבטים ואני לא מתכוונת רק לבחינת כלל המערכות בגוף שבוודאי מושפעות כאשר מערכת מסוימת לא מתפקדת כראוי. יש גם משמעויות נוספות שלא נלמדות במסגרת לימודי הרפואה. אני רק יכולה להצטער שההבנה הזו והרצון להיפתח גם לעולם המושגים האחר, המשלים, שיכול להקנות כלים לרפואה טובה יותר, הגיע באיחור. אבי נפטר לפני חצי שנה והותיר אותי צמאה לתורתו".

ד"ר אסתר גנלין-כהן, מנהלת המרפאה למחלות נוירואימונולוגיות במכון לנוירולוגיה בבית חולים שניידר בפתח תקווה, נשואה ואם לארבעה. את לימודיה החלה בלימודי תואר ראשון בביולוגיה – B.Sc באוניברסיטת תל אביב במסגרת מסלול עתודה צבאית. תואר שני באימונולוגיה סיימה בהצטיינות יתרה באוניברסיטת תל אביב, תואר שלישי בביוכימיה בטכניון חיפה, וגם את לימודי הרפואה בטכניון סיימה בהצטיינות.

בהמשך התמחתה ברפואת ילדים ב"שניידר", תת התמחות בנוירולוגיה ילדים ב"שיבא" וכמו כן הכשרה ממוקדת בטרשת ילדים בJacobs Multiple Sclerosis Center for Treatment-and Research, UBMD באפלו, ניו יורק.

מדוע בחרת במקצוע הרפואה?

"בתחילת דרכי המקצועית, לא תכננתי להיות רופאה. התמקדתי במחקר. הייתי עתודאית לביולוגיה, בוגרת מגמה ביולוגית בתיכון. בסיום הצבא (סגן באמ"ן מחקר טכני) נפגשתי  במהלך לימודי תואר שני עם פרופ' גידי רכבי – אז בתפקיד מנהל אונקולוגיית ילדים  ב'שיבא', לצורך שיתוף פעולה מחקרי. תוך כדי הפגישה, נכנס ילד מטופל להגיד שלום – הוא היה  עיוור כתוצאה ממחלת סרטן שפגעה בעיניו (רטינובלסטומה). הילד סיפר לנו בהתרגשות שהוא הולך לשמוע משחק כדורגל עם אביו.

"בצאתו מן החדר, פרופ' רכבי שיתף אותנו בדעתו כי לנוכח מצבו המידרדר של הילד (אובחן גם עם אוסטאוסרקומה) הוא שוקל להתחיל בטיפול חמלה נסיוני שעלול לגרום לחירשות. להבנתי, הטיפול לא נועד לריפוי מוחלט אלא נועד להאריך זמן. אני זוכרת שהמקרה הזה טלטל אותי. לא יכולתי להשתחרר מהרצון להיות שם בשביל ילדים חולים, לתת כל מה שאפשר כדי להקל ולהנעים גם אם לא ניתן לרפא. התחושה הזו גרמה לי לעזוב הכל, לחשב מסלול מחדש וללכת ללמוד רפואה.

"כיוון שמאוד אהבתי את המחקר והיה לי זמן כי לא נדרשתי למקצועות הבסיס ברפואה, החלטתי להשלים במקביל דוקטורט בביוכימיה. במסגרת הדוקטורט  חקרתי את הפתופיזיולוגיה המולקולרית של מחלת X שביר שמשרה פיגור שכלי בעיקר בזכרים.  גם כיום אני מנסה לשלב את הקליניקה עם מחקר קליני ובסיסי במסגרת מגבלות עומס העבודה".

כיום היא שותפה עם ד"ר קפלן ממכון הלר בתל השומר במחקר העוסק בסמן ביולוגי לאבחון מחלת הטרשת נפוצה ולמעקב אחרי פעילותה הדלקתית בדגימות נוזל חוט שדרה ובצורה לא פולשנית גם ברוק. לדבריה, מחקר זה מאפשר ניטור רציף ברמת החולה הבודד ומתווה את הדרך לרפואה מותאמת אישית.

בשנת 2015 יזמה ד"ר גנלין את הקמת המרפאה לנוירואימונולוגיה ב"שניידר" בשיתוף עם פרופ' יורם נבו, מנהל המכון לנוירולוגיה ב"שניידר". המרפאה נועדה לתת מענה אבחוני וטיפולי לילדים הסובלים ממחלות נוירו-אימונולוגיות, וכן לקדם את המחקר בתחום זה. המרפאה מהווה כתובת לטיפול בסוגיות שונות המתעוררות בהתמודדות עם המחלות הכרוניות, מעניקה הכוונה אישית וליווי צמוד לילד ולבני משפחתו.

ד"ר גנלין מקדמת את תחום הטרשת נפוצה בילדים: היא חברה בוועדה המייעצת של האגודה הישראלית לטרשת נפוצה ופועלת בשיתוף עם הגב' ג'ינין ווסברג, יו"ר האגודה, להגשת בקשה לשינוי הקריטריונים בביטוח לאומי והתאמתם למאפייני המחלה בילדים ולצרכיהם המיוחדים, לרבות פיצוי ההורים על אבדן ימי עבודה והתייחסות כוללת לתחום הלימודי, טיפולים פארא רפואיים, תמיכה פסיכולוגית רגשית. בנוסף, היא חברה בוועד החברה הישראלית לנוירואימונולוגיה ובאיגוד הבינלאומי לטרשת בילדים.

מדוע בחרת בתחום זה?

"תחום זה מהווה עבורי אתגר לצד שליחות מכל הבחינות. מדובר במחלות נדירות בילדים, שהטיפול בהן מחייב הסתכלות הוליסטית על מצב המחלה הגופנית לצד מצבו הרגשי נפשי של המטופל. הממשק של גוף ונפש קריטי להתמודדות והחלמה. אני מניחה שגם בבסיס הפתולוגיה הרב גורמית כלול  החלק הרגשי נפשי. כיוון שמדובר בילדים, יש חשיבות גם לשיתוף ההורים בהתייחסות הטיפולית ובהבנת האינטראקציה שלהם  עם הילד. על כן ההורים נדרשים להשתלב בתהליך וחלק מהטיפול בילד הוא גם תמיכה נפשית בהורים. לנוכח הרקע המדעי שלי ואהבתי למחקר, אני רואה בעיסוק בתחום הזדמנות לנסות לתרום למלחמה במחלה גם בהיבט המחקרי".

מי המודל לחיקוי שלך, המנטור?

"הרמב"ם – רבי משה בן מימון. מדען, רופא, פילוסוף ומנהיג. 'ממשה עד משה לא קם כמשה'. הרמב"ם דגל ביכולת הבחירה החופשית של כל אדם, הטיף לרפואה מונעת, נתן המלצות שתקפות ומוכחות כיעילות גם כיום - אורח חיים בריא, תזונה נכונה ופעילות גופנית. התייחס לתחום בריאות הנפש וראה בשלמות הנפש של האדם חלק בלתי נפרד מבריאותו ובעת חולי תבע לטפל בנפש ובגוף כמקשה אחת.

"בזמננו, אינני יכולה לנקוב במישהו מסוים לחיקוי. במהלך דרכי בתחום הרפואה נתקלתי בהרבה אנשים מקצועיים שניתן ללמוד מהם ולאמץ את המסירות שלהם למטופלים לצד המקצועיות הבלתי מתפשרת והאחריות לשלום המטופלים שדוחפת אותם קדימה ללמוד ולהשכיל בכדי שיוכלו לעזור כל עת שיידרש. מי שבחר לעסוק ברפואה ממניע אלטרואיסטי ולא שכח בדרך את הבעירה הפנימית שהובילה אותו לשם מלכתחילה, למרות השחיקה, הוא מודל לחיקוי בעיניי".

ספרי בבקשה על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים?

"זכורים לי הרבה מקרים מרגשים שנגעו בי. מרביתם לשמחתי הסתיימו בסוף טוב. בכל זאת, אני בוחרת להציג מקרה המלמד מבחינה מקצועית, עיקרו בשונה מאחרים, אינו בהתמודדות הרגשית.

"בתקופת ההתמחות שלי זכור לי מקרה של נערה שהתאשפזה בתלונה של כאבי ראש. היא אובחנה עם טרשת נפוצה כשנה לפני כן וטופלה בזריקות אינטרפרון כטיפול מניעתי. תוך כדי אשפוזה נוכחנו לדעת שגם אמה סובלת מכאבי ראש כרוניים. ככל שהעמקנו בתחקור התלונות הרפואיות, כך גדלה התחושה שמשהו לא לגמרי מסתדר. האם התבקשה לבצע בדיקת MRI מוח ואכן שבה עם תשובה פתולוגית. נגעים נצפו בחומר הלבן. בשלב זה, חשדנו באבחנה אחרת של מחלה גנטית תורשתית שקל היה להוכיחה בבדיקה גנטית ואכן כך היה.

"האם והבת חלו במחלה זו. האבחנה של טרשת נפוצה הוכחה כשגויה. למחלה המאובחנת נדרש טיפול כרוני באספירין כדי למנוע אירועים של שבץ מוחי. בירכנו על היכולת לתת את הטיפול המתאים כעת ועל הפסקת הצורך בטיפול בזריקות אינטרפרון שלא לצורך. ממקרה זה למדתי שתמיד צריך להיות על המשמר; שמותר ורצוי להטיל ספק כשבתחושה משהו לא מסתדר, לא משנה מה האבחנה ומי הרופא שאבחן. כולנו עשויים לטעות או לא לראות את התמונה השלמה. מחובתנו לברר כשיש ספק".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"שילוב של שתי גישות משלימות: ראשית, אל תזיק - Primum non nocere; אחד מעקרונות האתיקה הרפואית. תזכורת שפעולות שעושים מכוונות טובות עלולות להסתיים בתוצאות לא טובות. כרופאים יש לנו דחף למהר לפעול כדי להטיב ולהציל. לעתים יש צורך להמתין בסבלנות ולהבין את המהלך. לתת לגוף להגיב לטיפול לפני שממהרים לשנות. מנגד, יש את המשפט שאני אומרת לחבריי: 'יש מי שמנציח את הרפואה ויש מי שמקדמה'.

"מטבע העיסוק בתחום שבחרתי לא תמיד הפתרונות מבוססים מדעית. לעתים הספרות המקצועית דלה, לא מובהקת סטטיסטית. יש בעיקר תיאורי מקרה או סדרות חולים מצומצמות וצריך לבחור בטיפול שאינו כלול בסל או שאינו בהתוויה מוגדרת למצב המתבקש. ברור שיש להפעיל שיקול דעת, מתוך עקרון אי גרימת הנזק. מובן שיש לבחור בטיפול שיש בו הגיון ביולוגי. אבל לא ניתן להסתמך אך ורק על הספרות בהפעלת שיקול הדעת. אנו עדים לשינויים בתפיסה ובטיפולים שחלים במרוצת השנים".

אם לא היית רופאה...?

"הייתי חוקרת - עוסקת במחקר של תופעות על-טבעיות, מנסה להבין תהליכים שהכלים המדעיים אליהם אנו מורגלים כיום לא מתאימים דיים למציאת התשובות. מחפשת כלים נוספים להסתכלות".

מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?

"ריצה – מנצלת את הריצה תוך כדי האזנה למוזיקה קצבית לצורך הפגת מתחים, לעתים מנצלת זאת למחשבה על מצבים רפואיים  מורכבים לא פתורים. מדיטציה – מעדיפה לתרגל מדיטציה בים. המיית הגלים וריח המלח מטעינים מצברים. אני יכולה להגיע למדיטציה עייפה ומותשת ולהרגיש בסיום כמו אדם חדש. לעתים אנו מנצלים זאת לרכיבת אופניים משפחתית שמסתיימת בים ובמדיטציה. קריאה – קבוע ליד מיטתי מונחים מספר ספרים. אני אוהבת ללמוד תחומים חדשים. כאשר אני עייפה מדי ולא מרוכזת, אני בורחת לספרי מתח או רומנים היסטוריים".

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"אני מבינה את המגבלות מולן ניצבת מערכת הבריאות. מאוד קל לבקר וקשה לתת פתרונות יעילים. יחד עם זאת, אני מרגישה נתק בין מערכת הניהול הדוחפת לצמצום הגרעון הכלכלי וחושבת במונחים של רווח עסקי לבין השחיקה והתסכול של הצוותים הרפואיים וחוסר שביעות רצון המטופלים. גזירות כגון העלאת תפוקות עבודה למימדים לא סבירים, צמצום משך הביקור של המטופל בחדר הרופא ועוד. כל אלה פוגעים בטובת החולה, מפריעים לבניית יחסי אמון בין רופא לחולה, יוצרים תסכול שמחמיר את החולי.

"בסופו של דבר, הרווח לכאורה נגמר בהפסד. חייב להיות ממשק הדוק ושיח הדדי בין המנהלים הבכירים לבין הצוותים הפועלים הלכה למעשה בשטח. פתיחות מחשבתית, הקשבה וגמישות - אלו מילות המפתח".

נושאים קשורים:  ד"ר אסתר גנלין-כהן,  נוירולוגיה ילדים,  נוירואימונולוגיה,  טרשת נפוצה,  רפואת ילדים,  בית החולים שניידר לילדים,  חדשות,  מגזין
תגובות
 
27.03.2020, 10:52

רופאה ערכית, יצירתית ומבריקה. איזה מזל שהמערכת לא הצליחה לשחוק ולדכא את כולם ועדיין ישנן רופאים ורופאות כמוך. כולנו זכינו

אנונימי/ת
27.03.2020, 11:31

זוכרת אותה מסבב בשניידר
כל כך חכמה לבבית ומקצועית .

אנונימי/ת
27.03.2020, 15:12

מרשימה!!